חיפוש באינדקס עסקים

חפש באתר

כולם מכירים את חיים מילשטיין, בעיקר דרך הרגליים. המרקיד הנצחי שמלווה אתכם כבר שלושה עשורים מספר כיצד הפכו ריקודי העם לשיגעון עולמי ועל המחול כתרפיה. בחשיפה ראשונה מספר על הטרגדיה האישית שפקדה אותו עם מות אשתו ממחלת הALS וכיצד המשיך ללוות רוקדים בצעדי מחול גם בשעות הקשות ביותר, בלי שאיש יודע.

נסו לרגע לדמיין סצנה די הזויה. מרוקו, קבוצת רוקדים מגיעה לקזבלנקה, מעמידה ספיקרים גדולים שמהם בוקעים מיטב להיטי הזמר העברי. שם בארץ מוסלמית הישראלים היו לרגע אחד אטרקציה אמיתית שהשאירה את הסובבים די המומים.

חיים מילשטיין כבר ראה הכל, היה בכל העולם, עם המיקרופון הצעדים החקוקים בראש וברגליים ובפלייליסט מקיף החל מקום המדינה וכלה בלהיטי דור האייפוד.


"הוצאנו עוד קבוצה למרוקו מהנהלת פסטיבלת המחולות, זה באמת משהו מדהים. בכל העולם נושא ריקודי העם מפותח. בסין וביפן גם רוקדים ריקודי עם.
עכשיו חזרתי ממיאמי וזה תענוג לראות אנשים רוקדים את אותם הריקודים כמו בחיפה או בתל אביב ונהריה. פעם אם מישהו קפץ לביקור בחיפה ראה ששם בהרקדות שהצעדים לאותו השיר שונים. היו הכל מתואם ובכל מקום רוקדים אותו הדבר."
 
בילדותי בנהריה, ריקודי העם במתנס השכונתי חיברו אותנו אחד לשני באופן מיוחד. שכונת עולים, כל אחד עדה אחרת, אבל אנחנו, דור חדש, צברים, הכרנו כבר את כל השירים. ברגע ששמענו את המיקרופון, "אחת.. אחת.." חיש מהר רצנו בנות השכונה כדי להספיק לשיר הראשון. לא היה לנו אינטרנט או תוכניות לצפות בטלויזיה,ההורים התיישבו לראות את חדשות הערב המוקדמות ואנחנו רק רצינו להתחבר לאנשים ובעיקר... לרקוד.


ההרקדה באמפיתיאטרון בשבת הייתה האופציה היחידה לילדים ונוער לבלות בעיר. חיים החל להרקיד שם לפני עשרים שנה. היום ההרקדה העירונית מתקיימת באולם הספורט, או בטיילת בימי הקיץ, ואני עדיין מתפלאה שהשירים הישנים והצעדים נשמרו. אני בעיקר מנסה להבין איך הזמן עבר כל כך מהר כשהפעם חיים מדריך כבר את הבת שלי.

מילשטיין נולד בפולין, בגיל 3 עלתה משפחתו לנהריה לשכונת טרומפלדור. הרומן עם המחול לא הסתיים באקדמיה וחיים רקד בלהקת הטכניון. "משם בא לי החשק להרקיד", נזכר בתחושה כאילו זה היה אתמול, וכך נכנסתי לשטח ".
 
 אז הבנת שמהנדס לא תרצה להיות, מה משך אותך להרקיד?        

בתחום שלי, אתה מהר מאוד מרחיב את קהל האוהדים, בתחילת דרכי עבדתי המון בעכו וכרמיאל וזה תפס אותי כי אנשים באו בהמוניהם.

מה זה אומר להיות מרקיד?

אני רואה בכך אומנות. מאז שהייתי נער התייחסתי לעצמי כאמן, מדובר ביצירה, בכוריאוגרפיה, זה לא רק להפעיל טייפ ומחשב, צריך טכניקה ואת זה ללמד אחרים.

מה יש בריקודי עם שמשגע אותך ואת כולם?

זה מאחד את האנשים, בשונה מדיסקוטק שם כל אחד רוקד לעצמו, יש פה צעדים, ממש כמו להקה אחת גדולה. צעירים שרקדו בלהקות במשך שנים היו מחוברים, היה להם משהו משותף אחד לשני, זה מה שאנשים מחפשים. מלבד זה יש את השירים הנפלאים, כל אותם שירי ארץ ישראל והלהיטים העכשוים. הקהל רוקד ושר תוך כדי את השירים.

                סרטון וידאו מהרקדה של חיים בטיילת נהריה

אני רואה דורות על גבי דורות, את הילדים גדלים, הולכים לצבא ומתחתנים ואחר כך באים עם הילדים או כאלה עם הנכדים וזאת פשוט חוויה. שוב, הקשר עם האנשים משחק תפקיד מרכזי, הביחד, פועל מהנדס ורופא, כולם שווים בריקודים, עושים אותם צעדים, שרים אותם שירים.

למילשטיין יש נתח לא קטן בעשייה הזאת שנקראת "פסטיבל המחולות" בכרמיאל. הוא שותף ביצירה ועוזר למנהל האומנותי שלמה ממן. הוא נמנה על החבר'ה הראשונים שבנו את המחול ואת הפסטיבל בצפון ואת הלהקה הראשונה, פנינה שטרית שהיתה רכזת תרבות הביאה אותו לכרמיאל וכך התחילה הקריירה שנמשכת כבר 35 שנה.

מה השינויים שחלו בענף המחול הזה?

היום הכל יותר ממוסד, יש אירגון בו חברים מהדריכים וכריאוגרפים. פעם היינו מגיעים להשתלמות היינו מקבלים חוברת שדרכה נאלצנו לפענח את הצעדים. היו כנכנסים למחשב, יש הכל בוידאו דרך היו טיוב וישר לומדים. פעם הגיבוש שנעשה לכל המדריכים היה משהו מיוחד אך גם זה נעלם. הכל דרך הוידאו. הבעיה בקידמה זה ריבוי השירים. כל שיר שיוצא יש לו ריקוד. זה מקשה לשמר את הריקודים הוותיקים שהם הכח של ריקודים העם. הכל בריקודי העם זה במסורתיות שלו.

איך עובד התהליך הזה כך שכמעט לכל שיר יש ריקוד?

כל חבר באירגון שנדלק על שיר נכנס לאתר האירגון וקודם כל רושם אותו על שמו. אפילו לפני הצעדים. כך לא נוצר מצב שלאותו להיט יווצרו ריקודים שונים במקומות אחרים. אחר כך מורידים לוידאו את צעדי הריקוד. זה מקשה מאוד, אבל אי אפשר לעצור את זה, זאת הקידמה ורוח היצירה, כשם שהמלחינים לא מפסיקים ליצור מוזיקה כך גם היצירה הזאת ממשיכה.

חיים מרקיד ילדים וקשישים, כמו אומן שרוקצה להופיע בכל מקום, זה לא נגמר לו. בעבר לימד בבתי הספר כחלק מפרויקט בית ספר רוקד, אלו היו ממש לימודים כולל ציונים.


"חבל שזה ירד מתוכניות הלימוד, בגילאים הרכים כמו כיתה ג' וד', זה גיל שילדים מתביישים לתת יד אחד לשני והריקודים יצרו קרבה וגיבוש שהיום כבר לא קיימים. אנחנו מפסידים את הנוער, כי בעבר הנוער היווה את רוב אוכלוסיית הרוקדים, היו הגיל כבר מבוגר יותר".

לפני מספר שנים פקדה אותו ואת משפחתו טרגדיה כאשר אשתו, רגינה, נפטרה ממחלת ניוון שרירים קשה. רגינה הייתה מורה מוכרת ואהובה בבית הספר טרומפלדור, הם גדלו יחד בשכונה וחברו לחברות אמיצה כבר בגיל 14, אהבה גדולה.

"רק הילדים הבינו מה עובר עליי, בשנה הראשונה לאחר מותה הייתי שבור לגמרי, הרוקדים לא הרגישו, אבל בעצם הייתי שבור מבפנים, זאת לא סתם אהבה מה שהיה בינינו".

חיים מסביר שלא הרבה יודעים אבל לריקוד יש כח מרפא, רק הריקוד נתן לו כח להמשיך עם התמודדות שעדיין  נמשכת. המחול הוא התרפיה. בני הזוג הביאו לעולם שלושה ילדים, הבן הקטן בלהקת פיקוד צפון, הבת האמצעית עובדת בנהלת חשבונות והגדולה בחברת כח אדם.

"יש לי שתי נכדות מהממות, הן משוגעות על ריקודי העם, גם הילדים שלי היו קשורים ללהקות לאורך השנים, רקדו איתי כל הזמן, היום הם נותנים לי עצות ומשמיעים לי שירים חדשים שהם אוהבים".

חיים כבר הגשים את עצמו בתחום המחול, עשה וראה הכל, הוא תמיד ירקיד בחורף או בקיץ, מעגלים וזוגות ומאחל לדור הרוקדים הבא שיחזירו את הריקודים לבתי הספר כדי שהנוער יחזור לצעדים, למחול, לביחד ובעיקר להוויה שעיצבה את כולנו והיא הכי ישראלית וכנראה שגם תשובה הולמת למענם מול עולם שהולך והופך למנוכר ודיגיטלי יותר.

הדפס כתבה

שלח לחבר

דרג כתבה

כינוי:
כותרת:
תגובה: