את מי מהסטנדאפיסיטים הבאים הייתם רוצים לראות בנהריה?
שחר חסון
נדב אבקסיס
שלום אסייג
מה עשיתם ב - 5 השנים האחרונות?
דרוג:
חדשות |
כתב נהריה ברשת |
23/6/2011
עיתון "מבט חדש" ואתר "נהריה ברשת" יוצאים בפרויקט מיוחד בו יספרו תושבי העיר לגלעד על חמש השנים האחרונות בחייהם. מדי שבוע יפורסם הטור הנבחר.
במידה ואתם מעוניינים שהטור שלכם יפורסם אתם מוזמנים לשלוח את שמכם המלא והמייל לכתובת [email protected]
גלעד היקר!
בראשית דרכי כעורכת העיתון, הקדשתי לא אחת טור אישי עבורך, בו שיתפתי אותך בשלל הדברים שהחמצת. חלקם היו ארועים מחוללים, חלקם שוליים כמו מי ניצח בדרבי או איזה פאדיחות היו באירוויזיון בשנת... מי זוכר.
לאחרים זה נראה כסוג של יומן אישי וזה מה שגרם לי לחדול מכך. לא רציתי שתהיה דמות מיתית, שכבר מתרגלים לשמור לה כסא בליל הסדר, או מקום ביציע, אתה לא נביא ולא רוח, אתה ילד... אול לפחות פעם היית. לא שיערתי שליום הזה נגיע.
הבטחתי שכשתחזור תהנה לבקר בנהריה, עיר הולדתך, לראות איך היא השתנתה, איך אחרי מלחמת לבנון חזרו צעירים רבים לעיר והקימו בה מקומות בילוי, הכמיהה לתרבות ,יצירה ולביטוי כל כך גדולה. הבטחתי שלא יציקו לך כשתרצה לנוח באחד מהחופים, רגע לפני שתקפוץ חזרה למצפה הגלילי והיפה שלך.
קרו לי המון דברים בחמש השנים האחרונות. התייאשתי מתל אביב, מחירי הדירה זינקו, הטרנדים באו כסערה וחלפו, קצת אחרי שנחטפת, פרצה מלחמת לבנון השנייה וחשפה את האמת שכל כך כאבה לי, שמשדרות רוטשילד המדושנים, לא רואים את הצפון.
לא מתוך חוסר איכפתיות, לא מתוך זלזול, פשוט מתוך בריחה, כי היא פשוט אפשרית שם. חזרתי לכאן והקמתי משפחה, נולדו לי שתי בנות נדירות ולאחרונה הגדולה בת השלוש החלה להתעניין בדיוקן של הצעיר שנגלה אליה מכל עבר.
אין לי מילים לומר את האמת. לא בגלל שהיא תכאיב לה, מן הסתם לך כואב יותר, אני פשוט מתביישת.
שלך,
לימור בן חיים
גלעד....
25.6.06 אני זוכרת את היום הזה כאילו היה זה אתמול, לא עבדתי באותו היום, הייתי בבי"ח כרמל יחד עם כל בני משפחתי מכיוון שאבי עבר ניתוח, בהמתנה המתמשכת העברנו את הזמן על הדשא שבחצר, לפתע התחילה חרושת שמועות לעבור בין הנמצאים, מהדורת החדשות בישרה על תקרית, שום דבר לא היה ברור והשמועות התפשטו כאש בשדה קוצים.
למחרת היום דברים התבהרו כשארגוני החוטפים לקחו אחריות לחטיפה, זה היה רגע נורא שלעניות דעתי אף אחד לא חשב/דמיין שיתמשך יותר משעות ספורות. ההיגיון אמר שכל זה קורה בעזה, ממש בתוכנו ושאין ספק שצה"ל וההנהגה המדינית נמצאים בשליטה. מאז מחשבה אופטימית זו, עברו 5 שנים, 5 שנים ארוכות ומתישות בהמתנה הנוראית לשובך.
5 שנים בהן כל יום שעבר העיב על האופטימיות והפך את התמונה לפסימית יותר ויותר, החיים נמשכו, ילדים גדלו, חיילים במחזור גיוסך כבר מזמן השתחררו, חלקם נסעו לחו"ל, חלקם החלו בלימודים והידיעה שאתה לעומתם, נמצא בתוך תא קטן ומעופש, כ"כ בודד, כ"כ לבד, כ"כ מופקר, מדירה שינה מעיניי ולבטח מעיניהם של עוד רבים אחרים שרואים בך בן משפחה אהוב שכולם מצפים ומייחלים לשובו במהרה.
5 שנים ארוכות כ"כ, חיים שלמים. אני מסתכלת סביבי ברגשות מעורבים, רואה את כל הילדים שנולדו בחמשת השנים האחרונות, חלקם כבר למדו ללכת, לדבר, להביע את עצמם וליהנות מפשטות החיים מהיופי שטומן בחובו כל יום חדש, מהשמש הזורחת, מהגשם שיורד, משלולית קטנה של מים, מפרח יפה שצומח בצדי הדרך, מהים הכחול, מציפור שעפה בשמיים. ואתה עדיין שם...
בכל פעם שמזכירים את שמך במהדורת החדשות, כל בני הבית מטים אוזניהם בציפייה, נשימתנו נעתקת ולדאבוני האכזבה הפכה לחלק מהמשוואה הזו, דברים לא באמת מתרחשים או שכן, אבל מתחת לפני השטח, מה שבטוח ועצוב יותר מהכול הוא שאתה עדיין שם, אנחנו עדיין מחכים ונמשיך לחכות, עד שתשוב אלינו בשלום כפי שכתוב וידוע "ושבו בנים לגבולם". אמן ואמן.