את מי מהסטנדאפיסיטים הבאים הייתם רוצים לראות בנהריה?
שחר חסון
נדב אבקסיס
שלום אסייג
הרעות
דרוג:
מגזין |
דורית ריטבו ולימור בן חיים |
9/5/2011
מיוחד ליום הזיכרון לחללי צה"ל. במלחמת לבנון השנייה הוקפץ עמית עין גדי בצו שמונה והצטרף ללוחמים בלבנון. כשניסה לחלץ נהג טנק שנפגע, איבד את הכרתו וכמעט גם את חייו
עמית עין גדי (41) תושב נהריה נשוי לענת גננת בטרום חובה(גן אנפה) נהריה ואבא לשלושה, עידו (13) אופיר (8) רוני (3). רס"ל במיל' עמית עין-גדי זוכר את הרגע שבו אשתו מתקשרת אליו, בזמן שהוא בעבודה מחוץ לעיר, ומספרת שנפלו קטיושות בנהריה. בחושיו החדים הבין שמדובר במלחמה וביקש ממנה לרדת מיד למקלט עם הילדים עידו ואופיר. אחרי שהות של כעשרה ימים אצל בני משפחתו בנתניה קיבל צו שמונה.
"הגעתי למחרת בבוקר לימ"ח בלי נעליים ובלי מדים", הוא מספר. "הכל נשאר בנהריה. התחיילתי ועלינו לתפוס קו ברמת הגולן". חמיה ימים הסתובב עמית ללא בגדים להחלפה, עד שהוריו החליטו שהם נוסעים למוצב, כפי שעשו כשהיה חייל סדיר בצנחנים, אחרי שבועיים של לחימה יצא הבייתה לחופשה אך כעבור שעה בלבד הודיעו שעולים ללבנון.
"כל זה קרה לפני כארבע וחצי שנים לערך, במלחמת לבנון השניה. גויסתי בצו שמונה למילואים לחטיבת מילואים של הצנחנים. בשבת האחרונה של המלחמה נכנסנו ללבנון ובשעות הערב המוקדמות החלה לרדת הפגזה הכוללת טילי נ.ט.(טילים נגד טנקים) ואליטלריה. אחד הטילים פגע בטנק במרחק כ -400 מ' מאיתנו".
עמית נזכר ברגע שבו הוא מבין שיש הרוגים בטנק והיחידי שעדיין בחיים הוא הנהג.
"הטנק ניפגע כל הצוות נהרג פרט לנהג. אנו ככוח שהיה בקרבת מקום ניגשנו לעזור. נכנסתי לתוך הטנק הפגוע לנסות להוציא את הנהג דבר שלקח הרבה כוחות אך באותם רגעים לא חשבתי על הסכנות הכרוחות בכך.
"לפתע התחלתי להרגיש ברע ומאז למעשה אנני זוכר כלום הוציאו אותי מהטנק וניפגעתי משאיפת הגזים הרעילים בטנק איבדתי נשימה ואת ההכרה ופונתי במסוק לבית החולים בצפת" כשהגיע לבית החולים הוא הוגדר במצב של מוות קליני. בבית החולים החזירו את עמית לחיים אך עדיין היה מחוסר הכרה במשך יום נוסף. לאחר מכן פקח את עיניו והחל לתקשר עם הסביבה. בגלל הגזים הרעלים נוצרו בצקות שהקשו על הנשימה, המטוס שהמריא כשהלחימה בשטח עדיין בשיאה, איחור בהגעה לבית החולים היה עולה בחייו.
לאחר כיומיים הגיע השליש ובפיו הבשורה המרה:" גם נהג הטנק לא שרד את הפציעה". על פעולה זו קיבל עמית את הצל"ש. מנימוקי ההוקרה נכתב כי:" הצל"ש ניתןעל שהראה דבקות במשימה, אחריות, דוגמה אישית ורעות".
כמעט חמש שנים עברו מאז המלחמה הקשה. בשיחה מלב אל מספר עמית על ההתמודדות עם זיכרון שאינו מרפה.
"מתמודדים ביום יום, המחשבות לא עוזבות אותי בכל יום, אבל אין ברירה חייבים להמשיך"
אני כל הזמן חושב איך אפשר היה לחלץ את הנהג ואולי יכולנו לעשות זאת טוב יותר כדי להשאיר את אלכס בחיים. זה משגע אותי איך לא הצלחנו. מסביבי היו חבר'ה צעירים הייתי חייב לקחת אחריות, כי המצב בטנק היה קשה מאד"..
"חינוך מבית- אבא" ,מסביר עין גדי, שאביו תמיד אומר: "במלחמות לא שואלים שאלות, נילחמים".
עמית חזר עם המחשבות הרעות ועם הצלקות מהמלחמה הביתה ואל מקום עבודתו ב"מעדני יחיעם" שם התקבל ע"י חבריו בטקס שכלל הרמת כוסית לכבודו .כיום עמית עובד "בבית קיי" כחשמלאי ואיש אחזקה.
עמית: "הגיבורים האמיתיים של המלחמה ההיא הם המשפחות השכולות, שאיבדו את היקר מכל ומתמודדים עם האובדן יום יום".