השפעותיה של אלימות במשפחה על חלוקת הרכוש המשותף בעת פרידה

בתי המשפט בישראל מנסים להתמודד במגוון דרכים עם תופעת האלימות בתוך המשפחה, מתוך רצון למגרה מן היסוד. עולה השאלה, כיצד עשויה להשפיע אלימות בן-הזוג על חלוקת הרכוש המשותף, מקום בו הובילה האלימות לפרידת הצדדים. עורכת הדין טל איטקין, מומחית בתחום דיני המשפחה, המעמד האישי והירושה משיבה על השאלה.

אלימות במשפחה ושאלת הרכוש המשותף:

אין חולק, כי תופעת האלימות בכלל, והאלימות בתוך המשפחה בפרט, הינה תופעה בזויה הראויה לגינוי. מעבר לסנקציות שניתן להטיל מכוח המשפט הפלילי, מנסים בתי-המשפט האזרחיים להתמודד בדרכים יצירתיות עם התופעה.

מבחינה עקרונית, שיטת המשפט בישראל אינה בוחנת את מידת האשם של כל אחד מן הצדדים בפרידה, בבואה לדון בזכויותיהם של כל אחד מבני הזוג לאחר הגירושין. לפיכך ככלל, בעת הגירושין יחולק רכושם המשותף של הצדדים, קרי הרכוש שנצבר מאז החלו בחייהם המשותפים, בצורה שוויונית ובדרך של מחצה על מחצה.

חוק יחסי ממון בין בני-זוג המסדיר את אופן חלוקת הרכוש כאמור לעיל, קובע לצד הכלל חריג המעניק לבית-המשפט סמכות לסטות מחלוקה שווינית במקרים מסוימים, בין היתר מקרים בהם ישנו פער ממשי בהשתכרות הצדדים או מקרים, נכסים עתידיים שבבעלותם של בני הזוג וכו'.

יחס הפסיקה לתופעת האלימות במשפחה והשפעה על חלוקת הרכוש:

במרץ 2015 נדונה בבית-המשפט העליון השאלה, האם ניסיון רצח מצד הבעל עשוי להוביל לסטייה מחלוקת הרכוש השוויונית מכוח החריג הקבוע בחוק יחסי ממון. בית-המשפט העליון השיב על שאלה זו בחיוב וקבע, כי אין לאפשר לבעל שניסה לרצוח את אשתו לזכות בעת הפרידה במחצית מזכויות הפנסיה שלה, וזאת מבלי להכריע באופן מפורש בשאלת האשם.

נראה אם כן, כי בתי-המשפט המכירים בחשיבותו של הרכוש המשותף לצדדים ואופן חלוקתו עשויים להשתמש בסנקציות נגד בן הזוג המכה, וזאת במטרה להטיב עם בן הזוג שנפגע ולהעביר מסר לציבור לגבי מידת חומרתה של התופעה.

לאחרונה, נדון בבית המשפט בטבריה פסק-דין דומה שעסק בסוגיה, אשר חשוב לתת עליו את הדעת. הדיון נסב סביב שאלת זכאותו של הבעל לדירה שהייתה בבעלות המנוחה, חרף העובדה כי המנוחה ציוותה מפורשות בצוואתה כי אין ברצונה שבעלה יירש אותה, לאור האלימות שהפגין כלפיה לאורך נישואיהם. לטענת הבעל, הינו זכאי למחצית מן הזכויות בדירה מכוח הלכת השיתוף בהיותו נשוי למנוחה וכיוון שהדירה נרכשה במהלך נישואי הצדדים.

ילדיה של המנוחה טענו מאידך, כי הדירה נרכשה 26 שנים קודם לכן ע"י האם לאחר שמאסה באלימותו של הבעל ובמטרה לעזוב את בית-הצדדים כדי להימלט מנחת זרועו, כפי שאכן קרה בפועל. ביהמ"ש קבע, כי משהצדדים התגוררו בנפרד למשך כשלושה עשורים, הרי שלא מתקיים התנאי הראשוני והבסיסי ביותר להחלתה של הלכת השיתוף, היינו חיים תחת קורת גג אחת וניהול משק בית משותף. בנוסף, משלא הוכיח התובע כל זיקה לדירה, נדחתה התביעה. לאורך כל פסק-הדין, ניתן להבחין בגינויו החריף של בית-המשפט לאלימות שהפגין הבעל.

נראה אם כן, כי גם בהעדר פלטפורמה חוקית מפורשת לסטייה מחלוקת רכוש שוויונית בגין אלימות מצד מי מבני-הזוג, בתי המשפט בישראל משכילים למצוא דרכים יצירתיות לשם לחימה בתופעה בניסיון למגרה. כל שנותר לקוות, הוא כי מגמה זו המעלה על נס את ערך החיים ושלמות הגוף תלך ותתבסס בפסיקה ובחקיקה בישראל.

המאמר מוגש באדיבות עו"ד טל איטקין – מומחית בענייני משפחה, 
המעמד האישי והירושה.